חוסר יציבות והפרעות הליכה

בהליכה בריאה, העצבים שולחים כל הזמן מידע לגבי מיקום הרגליים, לחץ על כף הרגל, ועמדת כל פרק. מידע זה מגיע למוח ומאפשר שמירה על שיווי משקל. כשהעצבים שמעבירים מידע זה נפגעים (כמו בנוירופתיה פריפרית או בחסר B12), ה"מפה" של הגוף מטשטשת. הסימן הקלאסי: הליכה רחבת בסיס – כמי שהולך על סיפון ספינה, עם רגליים רחוקות אחת מהשנייה כדי לשמור על יציבות. החמרה בחושך או בעצימת עיניים (Romberg's sign positive).

כדי ללכת, אנו מרימים את כף הרגל, מניפים אותה קדימה, ומורידים אותה בשליטה. ה"הרמה" מתבצעת על ידי שרירי כף הרגל החיצוניים (dorsiflexors), המופעלים על ידי עצב שנקרא Peroneal nerve (עצב פרונאלי). כשעצב זה נפגע (למשל בנוירופתיה, פריצת דיסק, או בלחץ מקומי), שרירי ה-dorsiflexion מחלישים. התוצאה: "צניחת כף הרגל" (Foot Drop) – הרגל לא מתרוממת מספיק, ואצבעות הרגל "גוררות" על הקרקע. כדי לפצות, האדם מרים את כל הרגל גבוה יותר (כמו "מדרגה") – זוהי "הליכת Steppage".

ספסטיות (Spasticity) היא מצב שבו השרירים נמצאים במתח גבוה בלתי-רצוני – הם "לא משחררים". זה נגרם מפגיעה בעצבי מוטורי עליונים (UMN) – כלומר, בנתיבים במוח ובחוט השדרה שאמורים לרסן ולווסת את פעילות השרירים. בהליכה ספסטית, הרגל נמשכת קדימה בתנועה מעגלית (circumduction) במקום לכופף את הברך בצורה רגילה – כי הברך "מסרבת" להתכופף בגלל הקשיחות. לרוב רואים גם מנח מיוחד של הרגל, ועלייה מוגבלת בקצב הצעדים.

בהליכה תקינה, שרירי הירך (בעיקר ה-Gluteus medius) מייצבים את האגן בכל צעד ומונעים ממנו "ליפול" הצידה. כששרירים אלה חלשים – כפי שקורה במיופתיות ובחלק מהנוירופתיות – האגן "שוקע" לצד הרגל שבאוויר עם כל צעד. הגוף מפצה על כך בנדנוד מופרז מצד לצד ("כמו ברווז"). הליכה זו מאפיינת מיופתיות פרוקסימליות – מחלות שריר הפוגעות בשרירים הקרובים לגוף (ירכיים, ישבן, כתפיים).